במשך המון שנים לא ידעתי מי אני. חוויתי משברים מכל מני סוגים, נאבקתי בחיים ולא הקשבתי. לא הקשבתי לעצמי. לא הקשבתי לגופי. ולא הייתי יכולה להקשיב גם לאף אחד אחר. נלחמתי. התאמצתי והייתי בטוחה שאני "עלה נידף ברוח של נסיבות", שאני אמורה להתמודד עם החיים הקשים שהיו לי ולחכות לסוף ההוא - כי למדתי בבית ש"בסוף יהיה טוב". הייתי קשה עם עצמי וחשבתי שזו הדרך הנכונה. החיים שלי היו צבועים בשחור ולבן. היה נדמה לי מהי "הדרך הנכונה" והייתי בטוחה שהיא חייבת לכלול סבל וקשיים.
לפני כ-15 שנים - ביום הולדתי ה-27 הייתי בסיני וברגע קסום אחד - התעוררתי. הבנתי שהדרך בה ראיתי את חיי עד אז - בוססה על הנחות יסוד שלא היו הכרחיות או נכונות. הבנתי שלא הבנתי את החיים. זו הייתה נקודת ההתחלה של הקריירה שלי. הפכתי להיות החוקרת והנחקרת. הבנתי שאני לא עלה נידף ברוח של נסיבות, כי אם היוצרת של חיי. ויצאתי לדרך בשביל ללמוד - איך עושים את זה? ומה לעזאזל קורה פה?
הבנתי שאני יוצרת לעצמי חיים קשים, ועלתה בליבי שאלה: האם אוכל ללמוד איך יוצרים חיים קלים? זו הייתה תחילתה של הדרך המקצועית שלי.
מאז גיליתי שהמציאות שלי היא השתקפות של התודעה שלי. למדתי איך אנחנו כאנשים בנויים ופועלים. ליוויתי וחקרתי מאות אנשים, בעלי עסקים ויזמים ומצאתי את המשותף לכולם. התאהבתי בחיים ובבני אדם, חוויתי טרנספורמציה והבנתי שהיא אפשרית לכל אחד ולמדתי כיצד היא מתחוללת.
אני עדיין בדרך. חוקרת. גדלה ומתפתחת. נופלת וקמה - כמו כולנו. מבינה שככל שאנחנו מבינים יותר, ככה אנחנו בעצם יודעים כמה מעט אנחנו באמת מבינים.
ופה - בבלוג שלי אני מתכוונת לשתף אתכם בתובנות שלי. בדברים אותם אני מבינה ובהם אני נזכרת (שוב ושוב) לאורך הדרך. ולהזכיר לכם. את הדברים שכולנו יודעים ונוטים לשכוח מדי פעם. להזכיר לכם מה באמת קורה פה. להזכיר לכם את עצמכם. את חוכמתם, את יופייכם והודכם.
מלאו פרטיכם ויצאתם לדרך