רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

משבר גיל ה-40 הפתטי כבר כאן. עוד קלישאה מעצבנת שהפכה לקלישאה מעצם היותה אמת צרופה.

כשסיכמתי את השנה שעברה, היה עלי להודות שהיא הייתה שנה שחבטה בי כמעט בכל היבט אפשרי.

זו הייתה שנה של פרידות מאהבות גדולות ווויתור על פוטנציאלים מרהיבים. זו הייתה שנה של סיום של חברויות בנות עשורים.

שנה שהיו בה הרבה חשבונות נפש נוקבים. 

זו הייתה שנה שבה נפגשתי עם הפצעים העמוקים ביותר שלי. הלכתי לאיבוד ובפעם הראשונה בחיי חשתי חרטה...

הרגשתי שהחיים שלי הפכו לשחור ולבן עם גוונים של אפור.

השנה שעברה דרשה ממני "לעבוד" בשמחה שלי ולפתח את הימצאותה במציאות שלי.

היא דרשה ממני לקום ולרקוד לפני שהיום מתחיל. לזרוע כוונה. לנשום ולהאמין. היא הכריחה אותי לענות לכל אותם הקולות שהיו בראש שלי שאני לא מספיק ולא משמעותית. והיא הביאה אותי להשתמש בכל הכלים שהיו לי על בסיס יומי בשביל שאמשיך לתפקד בצורה מיטיבה בחיי כאמא וכבעלת מקצוע.

אז הכנסתי צבעים לחיים שלי. התחלתי לגלוש ביחד עם הבת שלי. וצבעתי את השיער לוורוד ולסגול. המלתחה שלי עברה מהפך ונכנסו אליה המון צבעים. יצאתי לרוץ על הים בבקרים וכמעט כתבתי כזה מן פוסט חמוד על משבר גיל ה-40 ועל זה שאני הולכת ונהיית יותר ויותר אינפנטילית. חוזרת לילדות ונותנת לעצמי – המאמנת העסקית הרצינית – להופיע בעולם כמו שבא לי...

אבל - אמרנו שזה משבר גיל ה-40 הפתטי. נכון?

אז... קיבלתי את פני השנה החדשה עם שפעת ש"העיפה" לי מהיומן חמישה ימי עבודה בחודש שהיו בו ימי עבודה בודדים. נשמתי. נחתי. הקשבתי. הבנתי שהכל בסדר. שזה לא נכון ש"אין ברירה" וחייבים לעבוד, כי הנה – עובדה שאני לא עובדת והכל כשורה והשתמשתי בזמן בשביל לנוח ובשביל לסכם את השנה שהייתה ולהתחיל לחלום על השנה הבאה.

רגע לפני שנכנס החג השני, אחרי שעברו הזיות החום ועימם חלפה המסכנות – הרמתי טלפון ונרשמתי ל"סטודיו נעים" למנוי המקיף של הכל כולל הכל.

החלטתי שאם כבר להיות פתטית אז אני אהיה פתטית חטובה במיוחד. התחלתי להתנסות בסוגים שונים של פעילויות מרנינות. ריקודים, יוגה, פילאטיס וכושר. לקחתי את זה ברצינות מה שנקרא. אולי ברצינות רבה מדי. ככל הנראה הגזמתי...

כי כשחג סוכות היה בפתח – נפלתי שוב למשכב. וכשאני אומרת למשכב אני מתכוונת שלא יכולתי לעשות כלום חוץ מלשכב וגם זה כאב בטרוף. מסתבר שזזו לי כמה חוליות בגב בגלל עודף פעילות גופנית ופיתחתי דלקת בעצב. שהקרינה לי כאבים לירך ימין בכל שעות היום והלילה. כשהעניין התחיל, לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לעמוד ולא יכולתי ללכת יותר מכמה שניות בלי לצרוח מכאבים. הגוף שלי – שוב הודיע לי שעכשיו נחים.

וכך, "עפו" לי מהיומן עוד 10 ימי עבודה.

שוב, הבנתי ש"אין ברירה" הוא שקרן גדול. הוא אמר לי שאני צריכה לעבוד, להכניס כסף, להיות אחראית ולא להוציא יותר מדי כספים על טיפולים ופינוקים למיניהם. והגוף שלי ענה לו : "לא נכון". הנה. לא עבדתי, לא הכנסתי כספים. עצרתי את קבלת ההחלטות וקביעת המועדים להמשך הדרך והוצאתי אלפי שקלים על טיפולים רק בשביל שאוכל לחזור לפעילות. הגג לא נפל עלי...

ועם זאת.

אני עצמאית. אני אמא.

אין הפסקה בגידול ילדים וכשאני נופלת למשכב – אני לא נשארת בבית על ימי מחלה. כמו כל עצמאי – יש בי דחיפות "לחזור לפעילות". וככל שהזמן עובר – הפער התזרימי גדל, הדחיפות הולכת וגדלה ועימה – מגיע הלחץ. שהוא האויב מספר 1 של הבריאות.

האתגר שלי היה לתת לעצמי רשות לנוח. לתת לעצמי רשות לעצור באמת. לסמוך על עצמי. על מי שאני ועל מה שיש לי. ויותר מזה – לסמוך על החיים.

האתגר שלי היה להיות מלאת חמלה כלפי עצמי – המורה. המאמנת. האלכימאית. על השיעורים הקשים שנתתי לעצמי.

על מצב הקיצון שחוויתי – שאני רואה את עצמי כאחראית הבלעדית שלו. לא הקשבתי – אז הגוף דיבר.

למדתי (שוב) שאני צריכה ללכת לאט לאט. תרתי משמע. עלי לתת לגוף שלי את הזמן להתרפא, וכמו שאמרו לי אינספור מטפלים: כשתרגישי יותר טוב, תזכרי שזה לוקח זמן. אל תרוצי קדימה מהר קדימה.

נזכרתי שכשאני "רצה" קדימה – אני בקלות יכולה לפספס את העיקר. כשאני "הולכת לאט" – אני שמה לב לדרך ועושה פחות פעולות ביתר דיוק.

בשבוע שעבר - שהיה כבר שבוע פעילות חלקי חזרתי לייצר שפע כלכלי ולהשתמש בכלים שאני יודעת מניסיון רב שנים - שפשוט עובדים.

אני מעולה בלייצר שפע מתוך המחסור ובלצאת אל האור מתוך החושך.

ואני רגילה לעשות את זה לגמרי לבד. 

אז עשיתי את פעולות הקבועות שמייצרות שפע,

אבל זה לא היה מספיק, כי בתוך ההתנסות הזו פגשתי (שוב) את זה שאני ממש גרועה בלבקש ולקבל. 

כשטוב לי אני פשוט עושה הכל לבד וכשרע לי אני נעלמת מהעולם ומתכנסת לתוך עצמי ואני מקבלת עזרה רק כשכבר אין שום ברירה. ולכן:

השגתי לעצמי תמיכה.

הרמתי טלפונים וקבעתי פגישות: התחלתי תהליך עם מאמנת עסקית חדשה. קבעתי שיחה שבועית בנושא שיווק. קבעתי עם חברה שמתמחה במשחק מול מצלמה פגישה שבועית – להפקת ווידאו. נזכרתי שאין באמת שום סיבה לעשות את כל זה לבד כשאפשר ביחד...

נתתי לעצמי רשות מלאה לבקש ולקבל. גיליתי שהרשות הזו היא תנאי שמחולל את כל השאר. היא קובעת את הדרך שבה הרצונות שלנו מתגשמים ומניעה אותנו להבחין ולפעול במציאות בהתאם.

אז הנה הפוינט של כל הפוסט הארוךךךך הזה:

אין צורך ללכת לבד כשאפשר ללכת ביחד. אין מדליה בסוף הדרך על סבל ומאמץ.

אפשר להגיע לאן שאנחנו רוצים הרבה יותר בקלות ובקלילות כשאנחנו מוכנים להרים את העיניים קצת למעלה ולראות איך אנחנו יכולים להיטיב עם עצמינו

ולאפשר לאנשים אחרים לקדם אותנו במקומות שבהם קשה לנו להתקדם קדימה לבד.

אם תתבוננו על האנשים בחייכם בעיניים כאלו – תוכלו לראות שיש מסביבכם מלא משאבים שאתם לא רואים, לא מוקירים ולא משתמשים בהם.

זה יכול להיות בתשלום.

זה יכול להיות עזרה מחבר/ה מוכשר/ת שעזרתם לו פעם בעבר או שפשוט אוהב/ת אתכם ורוצה לעזור לכם.

זה יכול להיות מהמשפחה או מאנשים שעימם אתם רוצים לשתף פעולה.

כשאנחנו מבקשים עזרה מאדם אחר – אנחנו מדברים את השפה שהמציאות מדברת - שפה של פעולות שאומרות: אני מוכנה לקבל. אני לא צריכ/ה לעשות הכל לבד. מותר לי שיהיה לי קל.

כשאנחנו מרשים לעצמינו לבקש ולקבל עזרה שלא במצבי קיצון – אז פעמים רבות מצבי קיצון לא נדרשים לנו יותר כשיעורים של קבלה.

תחשבו לרגע לאן אתם רוצים להגיע - מה דרוש לכם בשביל זה - ואז תרימו את העיניים ותראו אילו אנשים יש מסביבכם שיכולים לאפשר לכם להגיע לשם.

ההרגל ללכת לבד הוא דיי דפוק כשחושבים על זה. תרשו לעצמיכם לבקש ולקבל גם בזמנים טובים ונינוחים. זה נראה לי מה שאדם שאוהב את עצמו היה עושה…

שבוע עבר מאז שחזרתי לפעילות. שבוע אחד בלבד. והפער התזרימי שלי כבר הצטמצם כמעט לגמרי. לקוחות חדשים הופיעו למרחב. היומן שלי התמלא באימונים, פגישות היכרות והרצאות.

ורוח חדשה מנשבת במחוזותיי... רוח של ביחד.