פחד מנקודת מבט חדשה/ ציפור מייזליק

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

באחד הימים אימנתי על הים את ענת היקרה. אחרי שנתנה את תשומת ליבה למה היא מרגישה בגוף שלה (איזה מושג מדויק, באמת את תשומת ליבה היא נתנה). היא שמה לב לזה שהדופק שלה מהיר, הנשימות שטוחות, היא חורקת שיניים, מכווצת בחזה וחשה יובש בפה, והגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שהיא מפחדת. ואז היא אמרה לי שאנחנו צריכות לעבוד על הפחד באימון. אז שאלתי אותה מה יש לעבוד עליו? והיא ענתה לי שהיא צריכה להרחיק אותו. סה"כ היא שיקפה את האמונה של רוב האנשים, שצריך להרחיק את הפחד. רובנו גדלים עם הורים שמאד מוטרדים מעצם קיומו. מלמדים אותנו שצריך לגרש אותו. כמו את אותה מפלצת בארון. מלמדים אותנו להתבייש ממנו, כאילו שעצם קיומו מפחית מערכנו. כולנו מכירים את מילת הגנאי "פחדן". אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להיות אמיצים וזה נראה לנו שאומץ ופחד לא הולכים ביחד.

הפחד הוא רגש חיוני להישרדותו של כל עולם החיי ובתוכו גם אנחנו. הפחד הוא שמאפשר לאילה לברוח מאריה שרודף אחריה. לפעמים הוא מאותת על הימצאותו של האריה במרחב שלה עוד לפני שראתה אותו בכלל. הוא מגיע עם פרץ של אדרנלין, שיקול מהיר ואחת משתי תגובות: fight or flight.

תחשבו כמה זה מופלא. בתוך כמה שברירי שנייה אנחנו גם מזהים את האויב שעומד לפנינו, בין אם זה אוטו שמתקרב אלינו במהירות, או אריה שרוצה לאכול אותנו לארוחת הערב. גם מעריכים את סיכויי ההישרדות שלנו במלחמה מולו אל מול סיכויי ההישרדות שלנו בבריחה או התאבנות (להיות שקט ובלתי נראה זו גם אסטרטגית הישרדות בטבע). גם מבצעים בחירה וגם פועלים. כל זה בכמה שברירי שנייה. שום רציונאל אין שם. שום סטטיסטיקה. שום ידע ואינפורמציה. יצר הישרדותי חייתי. כמו רעב. יצר שמאפשר לכל החיות להתקיים. לחיות הקטנות והגדולות. החלשות והחזקות. הזריזות והאיטיות. החכמות והטיפשות. לכו-לן. איזה המצאה מבריקה.

אז נכון שהטבע מופלא, אבל אנחנו כבני אדם מובחנים משאר ממלכת החיות, ע"י הזכות המיוחדת לזהות סכנה הישרדותית איפה שהיא לא באמת קיימת.

זה קורה בגלל שאנחנו יצורים חושבים. אנחנו לא פועלים רק מתוקף האינסטינקטים שלנו. יש לנו חלק אינטלקטואלי, שעסוק בלפרשן את המציאות שלנו. להגביל אותה לכדי תמונה ברורה של קיום אנושי. נקרא לו המיינד. המיינד מאפשר לנו להשתמש בשפה ולזהות אותיות, באמצעותו אנחנו יודעים לא לחזור למסעדה שהתאכזבנו ממנה. הוא מאפשר לנו להסיק מסקנות המבוססת על ניסיון העבר, וליצור ספקולציות לגבי העתיד. ללמוד ולהעריך. הוא לא מבין הוויה. הוא לא מכיר את החוויה. הוא לא חש. הוא חושב. וחלק מהתפקיד שלו הוא לעוות ולהקטין את המציאות על מנת שנוכל לתפוס אותה ולהתקיים בה. והחלק הזה מעצם עיצובו יוצר כל מני היקשים מוטעים. הוא עובד בשיטה של ניסוי ותעייה. הוא השוואתי, ויש לו סטיית תקן לא קטנה (שזו דרך יפה להגיד טעות). ואם אנחנו מפחדים מהפחד, אז אנחנו משתמשים בחלק הזה גם בשביל שלא נאלץ לחוש. בשביל שלא נאלץ להיות בחוויה הלא נוחה הזאת.

וכך, הגוף שלנו יכול לאותת לנו שאנחנו בסכנה הישרדותית כשאנחנו רואים את המינוס בבנק, כשבן הזוג שלנו עוזב אותנו, או כשמפטרים אותנו מהעבודה. ולמרות שאנחנו לא באמת הולכים למות, הפחד הוא פחד מוות. תמיד הוא מופיע בעוצמה בגוף שלנו. חזק בדיוק כמו האהבה שמערבלת לנו את הבטן. וכמו האהבה – הוא משפיע עלינו עמוקות. הפחד הוא רגש לא ראציונלי. למעשה המיינד שלנו לא יכול באמת להתמודד איתו, למרות שהוא משוכנע שכן. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מתנהגים באופן בלתי הגיוני בעליל.

יש עוד משהו מאד מעניין לגבי הפחד האנושי - הוא מתעורר בכל מקום שבו יש חוסר הלימה מסוג כלשהו. מסתבר שאחד מהצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא שתהיה תמיד הלימה בין המרכיבים של חיינו. זו השאיפה להומואסטזיס שמתקיימת בטבע כולו. אנחנו כל הזמן מחפשים את ההלימה בין מי שאנחנו אומרים שאנחנו לבין מי שאנחנו באמת. בין האמונות שלנו לבין המציאות, בין ההצהרות והפעולות, בין המצוי והרצוי. המיינד שלנו כל הזמן משווה בין המרכיבים של חיינו ומחפש את ההלימה הזאת. זה מייצר עבורנו מן ביטחון מעושה שיודעים מי אנחנו ושולטים על החיים שלנו. חוסר הלימה תמיד מעיד על חוסר וודאות. הוא לא מתאים למיינד שלנו שמעצם היותו רוצה לדעת מיהו ומה הולך לקרות, הוא נוגד את התפקיד שלו: לשמור על המציאות שלנו ועל הזהות שלנו קבועות וצפויות ככל האפשר. זאת הסיבה שחוסר הלימה מעוררת חרדה הישרדותית. תמיד כשאנחנו מזהים אותה, היא מהווה תזכורת לזה שאין לנו שליטה אמיתית. היא מתקיימת בכל פעם שאנחנו גדלים, מתפתחים, יוצאים מאיזורי הנוחות שלנו ומשתנים. ברגע שיש לנו מטרה – יש לנו פער. והפחד עימו.

מגיל מאד צעיר למדתי שצריך להלחם בפחד. לעמוד מולו ולהתמודד איתו. לגרש אותו. הייתי ילדה רווית פחדים. פחדתי שאמא שלי תמות. פחדתי שמישהו יתפוס אותי בפינה חשוכה. פחדתי מהחושך. פעם כשחזרתי הביתה בערב היה ערפל והאנטנות של הבניינים מתחתנו נראו לי כמו מצבות של בתי קברות. פחדתי מאחי. פחדתי מבית הספר ומהמורה לפסנתר. הייתי ילדה מאד מפוחדת. אני חושבת שזה עיצב את האישיות שלי והפכתי למישהי שמתגרה בפחד. כאילו בעצם זה שאני קופצת ממטוס אני אומרת לו; נראה אותך מגיע. אתה לא שולט בי.
גם אני האמנתי שצריך להרחיק את הפחד. כל פעם שהפחד הגיע הייתי בפרץ של אדרנלין מיד עושה משהו, או בורחת מלעשות אותו. אז אם הייתי חרדה מהמבחן הקרב, הייתי יכולה להתחיל ללמוד אליו שבועיים לפני. מסתערת על העולם, יושבת עם המארקרים והעטים הציבעוניים, מסכמת את הסיכומים ביותר מילים ממה שנכתבו, מגיעה למבחן עם הרבה יותר מדי ידע ואינפורמציה, בלי מיקוד על מה חשוב ללמוד באמת. רוויה בפרטים קטנים שלא נותנים לי אפילו עוד נקודה אחת בציון. לפעמים הייתי מחליטה שאני לומדת ואז מתחילה לסדר את הבית בטרוף. לגהץ מצעים (כן, למרבי האימה, אפילו מצעים גיהצתי), או שהייתי מתפנה לבהייה מתמשכת מול הטלוויזיה, שהייתה נמשכת עד ליום לפני המבחן. אז הייתי לומדת כל הלילה, לפעמים מגיעה למבחן בלי שינה, ולפעמים החלטתי ללכת למועד ב', או ג', או ז'. יש מספר מכובד של קורסים שבכלל לא ניגשתי למבחן בסופם. כמו כל אחד אחר היו לי מגוון של אסטרטגיות להלחם בפחד שלי או לברוח ממנו.

עד היום שבו דיברתי לראשונה עם הפחד שלי. זה היה לפני עוד מבחן (פיסיולוגיה ב'). מבחן מטורף שדרש ממני ללמוד את כל השמות והתפקידים של כל החלקים במח. נכנסתי לחרדה תהומית. הולכת לחדר העבודה. מכווצת כמו קפיץ. ידיים קרות מזיעה. דופק בשמיים. פותחת במהירות את ספר הלימוד. מתחילה לקרוא. עוצרת. מדפדפת לסוף שלו. עוצרת. פותחת את האינטרנט לחפש מבחנים. עוצרת באמצע. מתחילה לסכם. עוצרת. אני לא יודעת מה היה שם שגרם לי להיות נוכחת בפעם הראשונה שאני בחרדה, אבל קלטתי את זה אחרי שכתבתי את הכותרת של הפרק וסימנתי אותה בעט צבעוני. פתאום משהו בי שאל: מה קורה לך? מה את עושה? מה באמת קורה פה? ואז מיד עזבתי את שולחן העבודה והלכתי לסלון. להכיר את הפחד שלי. להכיר בזה שהוא נוכח. ישבתי על הספה והתחלתי לדבר איתו. בפעם הראשונה בחיים שלי. במקום לברוח ממנו או להלחם בו, ישבתי ושוחחתי איתו כמו בנאדם נורמאלי (טוב, נורמאלי זה לא בדיוק ההגדרה המדויקת עבור מישהי שיושבת על הספה ומדברת עם עצמה בקול רם).

מה שגיליתי באותו היום היכה אותי בהלם. קודם כל, למדתי שברגע שנתתי לפחד להיות הוא לגמרי איבד את אחיזתו בי. אחרי כמה דקות של שהיה עם הפחד והכרה בקיומו בגופי, הגיעה חגיגה קטנה ותחושת אהבה שהציפה אותי. חזרתי ללמוד בדרך שונה בתכלית שלא הכרתי עד אותו היום. דרך ממוקדת וקלה. (ממוצע הציונים שלי עלה מ 83 ל 92 בעשירית מהמאמץ שהייתי משקיעה לפני כן). וגם למדתי שבתוך כל פחד יש אהבה אדירה. מתנה גדולה שאפילו לא ממש מסתתרת. היא שם. כאילו הפחד ממתין שנהיה איתו בשביל לתת לנו אותה.

באותו היום הפחד הפך בשבילי מאויב מר לחבר נאמן. אבל חבר ממש טוב. אחד כזה שלא נעלב אם אני מסננת אותו. הוא פשוט ממשיך להופיע בחיי בצורה יותר ויותר ברורה בכל פעם. מחכה שאבחין בו. כל פעם מתקרב אלי עוד קצת. בהתחלה הוא מנופף עם דגל אדום מחוץ אלי וקורא: ווההווו, תזהרי!!! ואני יודעת שאם לא אקשיב הוא יתקרב אלי עוד ועוד ויתחיל לעלות לי במעלה הגוף. ככה הוא עובד. קודם כל סוגר לנו את יצר המין, ואת היצירתיות. נכנס לנו למערכות היחסים ולביטוי. ואם אנחנו מיומנים מאד בלא להקשיב לו – אז הוא מגיע לראש שלנו, ואז יש לנו התקף חרדה. אמונה שלמה שהנה – אנחנו הולכים למות. באמת. העניין הוא שהתחושה הזאת נמצאת שם כל הזמן, פשוט כשהפחד מגיע לראש – אז אפילו המיינד לא יכול יותר להכחיש אותו יותר.

העניין עם פחד הוא שהוא תמיד בא להגיד לנו משהו. הוא בא לגלות לנו משהו על עצמינו. לפעמים הוא בא להראות לנו שאנחנו הולכים להיכנס לצרות, או שהוא חושף בפנינו את הפרשנויות שלנו על המציאות. הוא מעיר אותנו כל הזמן לאשליה שבחיים. לזה שאין לנו באמת שליטה. הוא מזהיר אותנו רגע לפני שאנחנו משתנים, או עוברים טרנספורמציה. הוא מספר לנו שאנחנו לא יודעים. זהו תפקידו והוא מבצע אותו מצוין.

לכן אמרתי לענת שלא צריך לעבוד על הפחד. אין איתו שום בעיה. הוא פה, מבצע את תפקידו נאמנה. החוכמה היא רק להכיר בנוכחותו. לשמוע מה יש לו להגיד. לקבל את מתנתו. להבין שהוא הצד השני של אהבה. והאהבה תמיד שוכנת בתוכו. הוא שלנו. ואם אנחנו דוחים אותו, אנחנו דוחים חלק בעצמנו. חלק חשוב וחכם, שעובד בצורה הרבה יותר מדויקת ומהירה ממה שהמיינד שלנו יכול לחלום עליו.

היום כשהפחד מגיע, אני ערה אליו. אני ערה לתחושה החזקה שעוברת לי בגוף. אני מקשיבה לשיחות, ולפעמים אני הולכת אחורה בזמן כדי לראות באיזו נקודה בדיוק הוא התחיל. תמיד כשאני עושה את זה, אז מהר מאד אני מבינה למה זה קשור. מיד אני יודעת אם אני צריכה לעשות משהו או להניח לזה. הפחד מעיר אותי, אבל בגלל שאני קשובה לו – הוא לא מפעיל אותי. היום אני מסוגלת לזהות שאני לא באמת הולכת למות. אולי יש לו חלק בי שגוסס. אולי משהו חדש נולד בי. הפחד אומר לי את זה. ואני מודה לו על שהוא ממלא את תפקידו נאמנה. ויודעת שהוא כזה חבר נאמן, שאין ספק שהוא יופיע שוב כדי להעיר אותי.

© כל הזכויות שמורות לציפור מייזליק