על כשרונות שהשארנו מאחור - תחייתה של הרל"שית

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

הרבה מכם לא יודעים, אבל כשהייתי בצבא הייתי רל"שית מב"ס. ראש לשכה של מפקד בסיס - למי שלא מצוי בז'רגון הצה"לי. 

להיות רל"שית מב"ס זה חתיכת תפקיד שנוגע בהמ-ון אנשים. ניהלתי לשכה של בסיס ממנו יצאו מבצעים צבעיים, עבדו תחתי שתי פקידות. ידעתי איפה כל מסמך נמצא, ומתי המב"ס צריך להסתפר. ישבתי על תוכניות עבודה שנתיות. ניהלתי מלאי, זמני הגעה של חיילים וקשרים רציפים עם מפקדי טייסות, עם קצינים ואפילו עם הורים. בהתחלה, הייתי כזו נחמדה, וכולם בדקו את הגבולות שלי ו"תיזזו" אותי. המפקד שלי לא אהב לעבוד איתי כשהייתי כזו ושקל להחליף אותי... עברתי משבר לפני שפניתי אליו ואמרתי לו שאני לא מוכנה לעבוד ככה יותר. "גידלתי בייצים" מה שנקרא. נהייתי ביץ'. זה ממש נדרש ממני. המפקד שלי אהב את זה. שם נולדה הרל"שית. זו שיש לה תשובה מנומקת היטב שלופה תמיד בהיכון כי אין מצב שהיא לא יודעת ושולטת בהכל.

האמת היא שמילאתי את התפקיד עוד שנים אחרי כשעברתי לנהל כל מני מסעדות ועסקים בתחום המזון. וזה גבה ממני מחיר. תכל'ס בצבא – איבדתי 50% מהשמיעה שלי. עבדתי בלחץ מטורף. בפחד מלעשות טעות. בשליטה בלתי נתפסת שהייתה מביאה אותי להיות חולה המון. הייתי מנהלת פרפקציוניסטית ששמה לב לכל פרט קטן. עבדתי המון וקשה בין מחלה למחלה. לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר ולמה החיים שלי כל כך קשים. אבל המשכתי להיאבק בהם – כי זה מה שלמדתי שאנשים טובים אמורים לעשות...

ואז – כשהייתי בת 27 – אחרי שנים של עבודה מאומצת ותוצאות בינוניות – התעוררתי. הבנתי שהדרך בה אני מתבוננת ופועלת בחיים שלי היא לא ממש רלוונטית להיותי מאושרת. הבנת שאני יוצרת לי חיים קשים – והתחלתי ללמוד את רזי ההתמסרות. התחלתי ללמוד על המקומות האלו שלא בהכרח נוגעים במציאות הפיסית. התחלתי ללמוד על הרוח, על הרטט והתודעה.
השנים עברו. נהייתי מאמנת עסקית. ומצאתי את הדרך הנוחה לנהל "כמה שפחות דברים". הייתי בטוחה ש"הרגתי" את הרל"שית. אולי עם ציאניד  לא היה לה זכר בחיי בשנים האחרונות. וככה רציתי. לא רציתי לנהל כלום. רציתי שינהלו אותי. לא רציתי לנהל מיילים, טבלאות, סיכומים וכספים. ניהלתי בצורה לינארית מעט מאד דברים הכרחיים. ומצאתי לי את הדרכים להתנהל – בין עם דרך חברה שמספקת שירותי מזכירות, עובדות, מנהלת כספים או שותפים. התמקדתי בלתת את הערך שלי, לחקור את המציאות והתודעה ולייצר תכנים שמקרבים אנשים חזרה לעצמם. 
 לכן, תארו לכם את הפתעתי הרבה כשפתאום שמתי לב – שהרל"שית חזרה! כן. כן. היא קמה לתחייה וחזרה עם הסדר והניקיון שלה. היא חזרה עם הדרך הלינארית לאסוף נתונים בצורה מסודרת. היא חזרה עם העבודה היומיומית על רשימה של פעולות. והנה היא פה. נובעת ממני בלי שאני בכלל אשים לב. היא פה בדרך כל כך שונה ממה שלמדתי על ניהול בעבר. אבל היא פה.
ואני כותבת את הבלוג הזה עכשיו כי ממש לאחרונה הגעתי למסקנה שכמוני – יש עוד המון אנשים ש"קברו" מיומנויות וכישרונות שיש להם רק בגלל שלהגשים אותם היה חוויה קשה. 

כשהייתי רל"שית לא הייתי מחוברת לעצמי. חוויית החיים שלי הייתה של הישרדות ודראמה. זה במובנים מסוימים ""צילק" אותי. היה לי כל כך קשה – שהפסקתי לשמוע. משהו בי לא היה מוכן לחזור למקום החשוך הזה בשום מחיר שבעולם. לכן, הייתי בטוחה שהרל"שית הלכה ולא תשוב לעולם וכמו שהתכחשתי אליה – התכחשתי לכל כך הרבה כשרונות ומיומנויות שיש בתוכי – שהן דרושות וחיוניות עבורי. 
 

אז מה גרם לה לחזור ולהביא את כשרונותיה? מה שגרם לה לחזור זה התרגול העדין של התמסרות ופעולה שבאות זו אחרי זו לסירוגין.

היום אני לא עושה 30 פעולות לפני שאני עוצרת להקשיב "מה רוצה לקרות". היום אני שמה כוונה מיטיבה בתוך הפעולות שלי. אני מזהה איפה נגמרת ההשפעה שלי ומאפשרת לדברים להתרחש גם מחוץ לשליטתי. אני יודעת לזהות איפה זה "קשה" ויש לי רשות לעצור ולנשום. הרל"שית "עובדת" בעסק שלי שעתיים שלוש ביום וזה מספיק לשתינו ;-) בזמן הזה היא בונה לי תשתיות ותוכניות, היא אוספת נתונים ועושה מחקר. היא מוודאת שאני עומדת במילה שלי ועובדת בצורה שיטתית. ואז היא נחה.. 

אז אני שואלת אתכם – אילו מיומנויות וכשרונות חיוניים "קברתם" בעברכם רק בגלל שלא למדתם עדיין כיצד להשתמש בהם בצורה מאוזנת ומיטיבה? האם תרשו לעצמיכם "להזכר" ולאפשר להם לעמוד לרשותכם? 
 

דעו שלכל אחד יש את הרגעים בהם "הכל מתיישב למקומו" והחיים מקבלים משמעות שנראה שהייתה שם מתחילת הדרך - גם אם אנחנו לא היינו מודעים לקיומה.

היעוד שלנו ארוג כחוט השני בתוך חיינו - גם אם הלכנו בדרכים שלא מתאימות לנו יותר - אספנו שם אין ספור מיומנויות שהן שלנו.

תאהבו את עצמיכם ואת הדרך על כל מה שהיה בה - ותקבלו גישה לכל הטוב שהתאסף שם מתחת. זה כבר שלכם.