על תחפושות ומסכות

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

הייתי התלמידה הכי צעירה כשהתחלתי ללמוד אימון. בגיל  28 בכתה מלאה במנהלים בכירים, קצינים במיל' ויזמים בעלי ניסיון, התחלתי את דרכי המקצועית. למעשה, הייתי הכי צעירה בכל מסגרת בה השתתפתי. הייתי המאמנת הכי צעירה בחברה שאיתה עבדתי בתחילת הדרך המקצועית שלי. פעמים רבות נתקלתי באנשים שעיקמו את פניהם, הרימו גבה ושאלו את עצמם, כיצד אני, הצעירה הקטנה, יכולה לתת להם איזשהו ערך. אז התחפשתי. קניתי עוד ועוד בגדי עבודה גבריים והקפדתי ללבוש רק חליפות מכנסיים תואמות בשחור ואפור, צעיפים ו"עניבות" נשיות אחרות. כמובן ששילבתי אותן עם נעלי עקב תואמות, עליהן הייתי מדדה בחינניות שעות רבות.

התחפושת הזו אפשרה לי להתאים לארגונים אליהם השתייכתי ולהראות "מאד רצינית". ארגונים בהם הונהג קוד לבוש מחמיר, והיו מלאים בקבוצות מנהלים שגם ככה חשבו לעצמם: מה הצוציקית הזאת יכולה כבר ללמד אותי?

עם התחפושת הזו שהייתה תחפושת לעבודה בעולם עסקים גברי עמדתי על הבמה וקידמתי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את התכל'ס הגברי של פעולות ותוצאות. ודיברתי שיחות הגיוניות שיש בהן מספיק מהקושי בשביל שאנשים יאמינו שהן עובדות. ולתחפושת הזו הייתה מחוברת פרסונה. המאמנת העסקית הרצינית. ההיא שתגיד לך את האמת בפנים ותתן לך בעיטה בתחת. עם התחפושת והמסכה הגיעו  כל מיני הנחות עבודה לגבי מי שאני, על מה מותר ואסור לדבר, ואילו חלקים בי ראויים להיות חשופים בפני כל אותם אנשים ספקניים ורציונליים שהקיפו אותי.

התחפשתי. התחפושת עבדה בשבילי עד כמה שתחפושת יכולה לעבוד. כי בינינו, מבפנים ידעתי שזו לא האמת, שזו רק תחפושת. הרגשתי הכי לא ראויה, לא רצינית ולא מספיק טובה. ולא עזרו ההצלחות, התודות והתוצאות. לא עזרו הלקוחות, התלמידים והעדויות. פשוט חשבתי בתוכי שמי שאני, זה לא מספיק. את מי שאני באמת, יש צורך להסתיר, להחביא, בשביל לא לעורר חוסר נוחות באנשים אחרים. לא הייתה לי רשות להביא אל הבמה ובחלק מהמקרים גם לעבודה את כל הערכים המוספים שיש בי, פשוט כי לא האמנתי שאנשים באמת פתוחים לשמוע.

ככל שהזמן עבר והתחברתי לערכים שלי התחלתי להשיל מעליי אט אט את התחפושת. תחילה הורדתי את הג'קט, ואז גם את החולצות הגבריות המחויטות, ולבסוף התחלתי להראות יותר ויותר "כמו עצמי".

התחפושות והמסכות שאנחנו שמים על עצמינו הן לפעמים חיוניות עבורנו. אם אנחנו הולכים למקום שיש בו קוד לבוש מסויים או אם אנחנו רוצים להשאיר רושם מסויים – הלבוש שלנו משמעותי. באמצעות הלבוש אנחנו יכולים להיות מזוהים עם סממני עושר, או עם הזנחה. ואם אנחנו עובדים עם אנשים או עומדים על במה אז עדיף שהלבוש שלנו לא יעורר שיחות המסיחות את הדעת מהעיקר.

אבל איפה עובר הגבול? איפה התחפושות והמסכות שלנו משרתות אותנו ואיפה הן מסתירות אותנו?

אף על פי שוויתרתי ברוב החיים המקצועיים שלי על החליפה הגברית שלי, כשפתחנו את המחזור הראשון של התוכנית להגשמת החזון הגעתי לכתה עם חליפה. אני באה מפרדיגמת הנחייה בה המנחה צריך להיראות הכי מקצועי שיש ולהתלבש כראוי. אז בלי להסס בחרתי חליפת מכנסים שחורה וחולצה בצבע קרם. אני זוכרת שכמה ימים אחרי השיעור איילת השחר, שותפתי לדרך המקצועית, שאלה אותי: "אחותי, מה נסגר עם התחפושת? מי זו בחליפה ואיפה היא הייתה עד עכשיו?

תוך כדי שהסברתי לה את העניין, הבנתי שאני כאשה צעירה הרגשתי צורך להתחפש על מנת לכסות על כל אותו חוסר הביטחון שהיה בי. זה היה הדבר ההגיוני לעשות כמי שמנחה קבוצות מנהלים ויזמים. בתוך אותה התחפושת לא היה מקום לאשה שבי. לא היה מקום למורה הרוחנית שאני ולא היה לי את החופש להבין מהו הלבוש האותנטי עבורי כי עדיין ביררתי את הזהות המקצועית שלי כמנחה. אבל הלבוש ההוא, שאפשר לי להתאים לעולם עסקי וגברי, הפך להיות רעש בעולם של נשים ושל יזמים צעירים. הוא הפך להיות לא הולם את מי שאני כיום. לא אותנטי עבורי יותר. וכך, ניתן היה לראות איך במהלך אותה התוכנית הראשונה, השלתי שוב את אותה תחפושת, והרשיתי לעצמי יותר ויותר להיראות כמו עצמי החופשייה. מה שגיליתי הוא שגם ללבוש הלא-פורמלי אם תרצו לקרוא לו כך, יש מקום. אני יכולה לעמוד על הבמה כפי שאני ושאנשים יקשיבו לי. הם יקשיבו לי אפילו יותר, כי אני אותנטית. ולזה יש עוצמה.

להיות מספיק שלם ובטוח בתוך עצמך בשביל ללבוש בדיוק מה שבא לך באותו היום, ולדעת שזה לא ממש משנה. כי לא משנה כמה מסכות ותחפושות אנחנו נעטה על עצמינו, זה לא קשור למהות שאותה אנחנו מביאים. החליפה היקרה לא הופכת אותנו למורים יותר טובים כמו שהשעון הממותג לא הופך אותנו לראויים יותר. המסכות שאנחנו עוטים על עצמינו פעמים רבות מסתירות חלקים חשובים ויקרים שיש בנו מעצמינו ומהעולם שסביבנו. ככל שאנחנו יותר שלמים, אוהבים, ומקבלים את עצמינו ואת דרכינו אנחנו זקוקים פחות לתחפושות ולמסכות שתפקידן לגרום לנו להתאים.

 כי כשאנחנו בקבלה מלאה של עצמינו, למציאות יש נטייה להתאים את עצמה אלינו בצורה מדוייקת.