לרקוד בין עשיה להתמסרות - אלכימיה מעשית

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

בואו נתחיל במובן מאליו. מי שעושה תוכניות משיג יותר ממי שלא עושה תוכניות. זה פשוט והגיוני. כשאני עושה תוכניות, אז אני מקיימת יחסים עם המציאות, הזמן והכסף – מבעוד מועד. לפעמים נדרשת לנו רק תוכנית בשביל שהתודעה שלנו תלך ותגשים אותה באופן אינטואיטיבי. כשאני מחוברת למציאות הפיסית שלי ויודעת מה נכנס, מה יוצא, מה דרוש לי, לאן אני רוצה להגיע ועד מתי– אז אני נותנת לתודעה שלי את הזמן לייצר הלימה בין המציאות שלי לבין התוכניות. מי שמתכנן חצי שנה/שנה קדימה, יכול לזכות בנינוחות שהתנהלות תגובתית לא מספקת לנו. כשיש לי תוכנית ארוכת טווח, יש לי הזדמנות לעשות צעדים קטנים ולמדוד את ההתקדמות שלי. וכשאני מקיימת תוכניות לאורך זמן – זה מספק לי נקודת מבט דרכה אני יכולה לראות כיצד ההתנהלות שלי מייצרת מציאות, עד כמה הייתי מחוברת למציאות בזמן שכתבתי את התוכניות שלי ומהו הקצב הנכון וההולם עבורי לחיות את חיי, לעבוד, לבלות עם המשפחה והחברים שלי ולנוח.

כמובן שהתוכניות – מטרתן להביא אותי לפעול למען מימושן, אז גם על זה שעלי לפעול במציאות הפיסית בשביל להשיג תוצאות פיסיות – אין עוררין.

אבל זה לא הדבר שבו אני רוצה להתמקד.  אני רוצה להתמקד ב"יצירה הפאסיבית", המתמסרת. זו שלא קשורה בהכרח לתוכניות שלנו. היצירה ש"רוצה" לקרות. ובמי עלינו להיות בשביל שנוכל לזהות את האפשרויות ולאפשר להן להתממש בדרכים שלא יכולנו להעלות על הדעת בעת שכתבנו את התוכניות שלנו. היכולת ליצור מתוך הקשבה, ריק, שקט ובנקיטת פעולות מועטות, היא אומנות שכל אחד יכול ללמוד.

אז מהי "עשיה פאסיבית"? עשיה פאסיבית היא עשיה אינטואיטיבית, שלא תוכננה לפני כן. בניגוד לעשיה האקטיבית, מבוססת הצ'קליסט הידוע שאמורה להשיג לנו מטרה, העשיה הפאסיבית היא עשיה שמשקפת את הכוונה שלנו. היא מחוץ לצ'קליסט – כי לא יכולנו לחזות אותה, היא מתבצעת במקום של חוסר ידיעה, הקשבה והתמסרות.

על מנת שנוכל לממש את היכולת הטבעית שיש לנו ליצור נפלאות גם ש"לא על דעתנו", עלינו תחילה להרפות.

עד כמה שזה נשמע "לא אחראי" לחלקנו, עלינו ללמוד להיות נינוחים ונושמים בתוך ריק וחוסר ידיעה.

ריק וחוסר ידיעה – הם אבן הבניין של המציאות. בכל פעם שאנחנו רוצים ליצור משהו חדש – עלינו תחילת לפנות מקום עבורו ואז לאפשר לעצמינו פרק זמן (קצר או ארוך) לא לדעת ולהתנהל במציאות מתוך שאלה וכוונה. במקום להחליט מהם הצעדים שבהם עלינו לנקוט – אנחנו מעבירים את תשומת הלב שלנו לאיכויות, ההוויות והמהויות שאנחנו רוצים לחוות בעת שנבצע את ההחלטות וננקוט בצעדים.

עשיה פאסיבית יכולה לקרות באופן ייזום על ידינו, כאשר אנחנו שואלים את עצמינו: איזה איכות או מהות אנו רוצים להגדיל בחיינו? כמו: נינוחות, שמחה, איזון או שלווה. אז אנחנו יכולים לנקוט בפעולה שהמטרה היחידה שלה היא או: לשאול שאלה – מה רוצה לקרות שיגדיל את האיכות שבחרתי בחיי? או להצהיר הצהרה ולייצר הלימה עם האיכות החשובה לי. יכול להיות שבמציאות שלי תהיה החלטה שעלי לקבל, או בעיה שיהיה עלי לפתור, אולם פעולה פאסיבית לא בהכרח תתייחס לנושא זה באופן ישיר. למשל, אם אני רוצה לחוות איכות של איזון בעת קבלת ההחלטה, אני יכולה לנקוט מגוון פעולות שיתמכו באיזון שלי, כמו, ללכת לראות שקיעה על הים, לעשות אמבטיית מלחים, ללכת למטפל/ת או לשיעור יוגה. באופן זה אני מצהירה לעצמי ולעולם מהי כוונתי ומאפשרת לעצמי לחוות איזון שמתוכו התודעה שלי תתנהל בהמשך.

עשיה פאסיבית יכולה גם להיות עשיה שלא ציפינו אליה בעת שהקשבנו. כלומר, יכול להיות שבמציאות שלי יהיו נסיבות ש"יזמינו" אותי לעשות את הצעד האחד הבא – ואז אם אני מכווננת להקשיב להן, אז אני אזהה מתי תורי לפעול ואנקוט בפעולה. לעומת זאת, אם אני מכוונת תוצאה, אז אתקשה לזהות הזדמנויות חדשות שיופיעו במרחב שלי. למעשה, מחקרים מוכיחים שאין לנו את היכולת המנטלית להיות בו זמנית גם במטרה וגם בדרך. כאשר אנחנו מכווני מטרה, התודעה שלנו באופן טבעי ממוקדת בהשגתה ולא באפשרויות החדשות העומדות לפנינו.

הרעיון הוא לזהות את המקומות שבהם אין לנו השפעה דרך הפעולה האקטיבית, המתוכננת, הידועה – ושם לוותר על הצורה בה נפעל, ולהצמד למהות או לאיכות החשובה לנו.

רובינו מאומנים למלא ריק וחוסר ידיעה בעוד ועוד פעולות, מחשבות, פתרונות ותוכניות. למדנו בבית שזוהי מהותה של אחריות. אבל לא לימדו אותנו שהמציאות נוצרת באותה המידה גם דרך הריק וחוסר הידיעה. כאשר אנחנו ממלאים באופן אקטיבי ריק מתוך פחד ולפני זמנו – אנחנו בעצם ממלאים אותו בעוד מאותו הדבר ודוחים את החדש שיכול להכנס למרחב. הפחד מחוסר הידיעה תמיד יתקיים. הוא טבוע בנו כחלק מהיותנו בני אדם. הוא חלק חיוני וחשוב שיש בכל אחד מאיתנו המסמן לנו את הסכנה בטמונה בדברים שאינם ידועים לנו. הוא מסמן לנו שאין לנו באמת שליטה על הדברים והוא בא להזכיר לנו שמשהו חדש עומד על פתחינו.

על מנת שנוכל לאפשר לחדש להתהוות, עלינו להכיר בפחד כאשר הוא מתעורר בגופינו ואז לחדול מכל עשיה הנובעת מתוך הפחד. פשוט לעצור. לנשום. לעצום עיניים ולסרוק את הגוף שלנו. לשאול את עצמינו: איפה אני חש/ה זרימה? איפה אני חשה כיווץ? איפה אני חש/ה כאב? איפה פחד? ולהכיר בקיומה של החשכה הנמצאת בתוכנו. אנחנו חדלים מפעולות (שגם ככה המציאות מוכיחה כי הן אינן יעילות ואף עשויות להיות מזיקות). ונכנסים להקשבה ולשאלה.

ואז – אנחנו מסיטים את הפוקוס שלנו מהפעולות והתוצאות, לעבר האיכויות שאני רוצה לחוות בחיי.  אפשר לשאול את עצמנו: אילו איכויות אני רוצה לחוות בדרך? באיזה אופן אני רוצה להגיע להחלטה/לפתור את הבעיה? תמיד מתקיימת בתוכנו כמיהה לאיכות מסויימת שאותה אנו רוצים להרגיש אחרי שהבעיה שלנו תפתר. אנשים שחווים חוסר כלכלי כמהים בד"כ לשלווה. אנשים שחווים מחסור בזוגיות כמהים לקבלה ואהבה.

החוסר שאותו אנו חווים הוא חלק בלתי נפרד מהדרך שלנו להתנסות באיכות שאליה אנו כמהים. במקום להתייחס אל החוסר כאל משהו להפטר ממנו, עלינו לאמץ אותו להבין שהוא אותו הדבר ממה שאנחנו רוצים – אבל הפוך. במקום להתכחש ולמלא אותו, עלינו להכיר בקיומו ולהתמסר לשיעורים שהוא מביא עימו, על ידי הקשבה.

אז אם הגעתם לנקודה שבה הפעולות היזומות שלכן אינן יעילות, אם אתם מבולבלים, עמוסים ולא אפקטיבים – קחו בחשבון שאולי זה הזמן לעצור. לנשום. להכיר במה שיש. לקחת לעצמיכם זמן שבו אתם לא מחליטים. לא מתקדמים. ולהעביר את הפוקוס שלכם את ההוויה. ההקשבה ונקיטת הפעולות האינטואיטיביות והמיטיבות שרק מחכות לרשות בשביל להתהוות.

 ואם אתם רוצים ללמוד עוד כלים מעשיים שמחוללים אלכימיה בחיי היום יום - הצטרפו אלינו לקורס יסודות האלכימיה