הטרנספורמיה ושלביה / ציפור מייזליק

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

הטרנספורמציה היא טבעית ומתקיימת מדי יום ביומו בטבע. כשאני אומרת טרנספורמציה, אני מתכוונת כזאת שמתבטאת בכל מימד שהוא, כולל במציאות. הריון ולידה הן הטרנספורמציה הברורה ביותר שאנחנו יכולים להבין כבני אדם. בתוך חלון הזדמנויות צר, זרע אחד מבין מיליונים זוכה במרוץ ומצליח להתאחד עם ביצית. זרע אחד. כנגד כל הסיכויים, בסביבה עוינת  ומלאת תחרות, מצליח למרות הכל להגיע. ובמקום בו הזרע והביצית נפגשים נוצר לו משהו שלא ניתן לתאר אותו בכלל. נס. הריון. תהליך בו גוף אחד בונה גוף חדש. תודעה. נשמה שבאה לעולם. ומהרגע הזה, שום דבר לא חוזר להיות אותו הדבר. ככה זה כל טרנספורמציה. יש הריון ויש לידה. ברגע אחד של בחירה מתוך מקום צלול, מתחיל ההריון. פוטנציאל ללידה. שמביאה אותנו לנקודת "אל חזור". לפעמים בפעימת לב אחת. משהו מת ומשהו חדש נולד. ואחרי זה, כמו אחרי לידה. קשה לנו אפילו לזכור איך היינו לפני.

התעוררות (לעיתים מכאיבה)

אז איך זה מתחיל? בד"כ מה שמביא אנשים להתעורר זה חוסר מסוג כלשהו. חיפוש אחר משהו אחר. אולי משבר. איזה משהו במציאות שמראה להם שהם לא בדרך שבה היו רוצים להיות. אז יש את הפער הזה בין המצוי לרצוי. שבא לידי ביטוי במציאות ומעיר אותנו. בין אם בבעיטה בראש, רגע לפני פשיטת רגל, או בעדינות, כחוסר שביעות רצון הולך וגדל. תלוי כמה אנחנו מוכנים להקשיב. בבסיס החיפוש תמיד עומדת האמת אודותינו. משהו שיודע שחייב להיות יותר.

ואז התודעה עושה משהו מאד יפה. היא יוצאת לחיפוש. חיפוש הייעוד שלנו, חיפוש פתרון, חיפוש של תשובות. אנחנו הופכים להיות תלמידים. חלק מאיתנו נוסעים לטיול ארוך בשביל לחפש. חלק נרשמים לסדנאות, ויש כאלו שהולכים למאמן, למטפל, להילר, לפסיכולוג וכו'.

אבל מסתבר שלחפש זה לא מספיק. בשלב הזה יש מלא אנשים שהופכים להיות "מטופלים סדרתיים". חייהם הופכים לסדרת טיפולים והתנסויות שעובדים כל פעם קצת. ועבורם החיים הופכים לחיפוש ארוך ומתמשך למשהו שלא מתממש.

רגע של כוונה טהורה

לכן יש עוד משהו שצריך להתרחש בשביל שהחיפוש הזה יניב פירות: לפחות רגע אחד שבו יש מן ידיעה מוחלטת שהנה מצאנו. מן רגע אחד של אמונה אמיתית שכן, הכל אפשרי. אני קוראת לזה "הנקודה המתוקה שלי" בגלל תחושת המתיקות שמתלווה לידיעה הזו. זהו רגע של כוונה טהורה. ומתוך המקום הזה, שנראה לפעמים כי הוא לא מחובר למציאות, אנחנו עושים בחירה. אנחנו בוחרים את העתיד שלנו. מבלי לדעת איך בכלל אנחנו הולכים להגיע אליו. אנחנו מצהירים לעולם מה אנחנו רוצים באמת מהדבר החמקמק הזה שנקרא החיים שלנו. אפשר לראות את זה אצל אנשים שיוצאים מאשרם אצל טיוהר או סדנא אצל אנטוני רובינס. מן ניצוץ מתלהב בעיניים שאחריו אנשים "רגילים" שואלים אותם: מה לקחת? זה הרגע שבו הזרע והביצית נפגשים. מתחילים להם חיים.

ניקיון ספונטני

ואז מתחיל לו ריקוד יפייפה בין התודעה למציאות. כזה שאנחנו אפילו לא ערים לקיומו. התודעה שלנו מתחילה ליצור את התנאים ללידה. יוצרת מרחב בשביל שהבקשה שלנו תוכל להתממש במציאות. אפילו אם לא למדנו פיסיקה ואנחנו לא יודעים שבשביל שמשהו חדש יוכל להיכנס חייב להיות ריק, התודעה יודעת. אז היא מתחילה ביחד עם היקום ליצור לנו את הריק הזה. ואז אנחנו מתחילים בניקיונות ספונטניים. כל אחד מנקה בדרך אחרת. בין אם זה לסדר את הארון, או לשלם חובות ישנים, לתלות מדפים, או לעשות שולם עם אנשים שרבנו איתם, לפעמים זה ללכת לרופא,  או לתייק ניירות. התודעה משתמשת במגוון עצום של דרכים כדי לנקות את המרחב.

ריק וחוסר ידיעה

מיד עם הניקיון נוצר לו ריק. ריק הולך וגדל שמגיע ביחד עם חוסר ידיעה. ריק גדול שמשתקף מכל מקום. ומתבטא במציאות בדרכים מגוונות כמו: לקוחות שעוזבים, הכנסות נמוכות, זמן פנוי, עייפות גדולה, ומן התנגדות פנימית לעשייה. לפעמים, אנחנו לא נותנים לריק להיות, כי אנחנו עסוקים מדי בלשפוט אותו ואותנו, ואז יכולים לקרות לנו מאורעות "מעירים" אחרים עסק שפושט את הרגל או מחלה.

בתוך הריק הזה הולך וגדל לו חוסר ידיעה, שמתבטא בשאלות פתוחות שאין לנו שום דרך לענות עליהן כמו: איך אני הולך לשלם את זה, איך זה יראה, מה הולך לקרות, ומי אני?  וזה המקום שבו – כמו הזרע, רוב האנשים פשוט לא ממשיכים הלאה.

זה קורה בגלל שכל פעם שחוסר הידיעה מגיע, בין אם אנחנו מוכנים אליו או לא, המיינד שלנו מיד מתחיל לפרש אותו כסכנה הישרדותית. למעשה, המיינד מתחרפן לגמרי. מספר לנו סיפורים ואנחנו מתמלאים חרדה וספק. הוא עושה את כל מה שביכולתו לשמר את המצב הקיים. להיאחז בכל דרך שהוא יכול. החל מדראמות מטורפות ועד ליחשושי ספק נאורים. הוא ישתמש בכל מה שלמדנו בשביל להשאיר אותנו במקום. בשביל לשמור עלינו. כדי שנדע מי אנחנו. שנשאר בטוחים ונדע מראש מהן הבעיות והפתרונות שלנו. המיינד מתפתח ביחד איתנו ומוצא דרכים מעודנות יותר ויותר על מנת לשמור אותנו במקום.

מכיוון שטרנספורמציה היא לא רק שיפור, אלה דרך חדשה לגמרי להיות - אין לנו שמץ של מושג מי אנחנו שם, היא יוצרת מה שיכול להיקרא משבר זהות.   עצם זה שאנחנו לא יודעים מי נהיה, מה יהיו הבעיות ומה הפתרונות, יכול להביא אותנו לעצור ולחזור על עקבותינו. המיינד פשוט ממלא את הריק שנוצר בספקולציות על העתיד ופרשנויות על העבר, ואף בפעולות רבות ומיותרות - ולפני שאנחנו מבינים מה קורה, אנחנו שוב עושים את אותו הדבר באותה הדרך.

ואז, היה לנו הריון, אבל לא לידה. תחשבו כמה מייאש זה יכול להיות. זה מה שרוב האנשים עושים. גם אם יש להם רגעי אמונה, הם מתמעטים ככל שהמציאות לא משתנה מסביבם.

הספק והפחד לא דורשים הרבה. רק הכרה בנוכחותם. הכרה פשוטה במה אנחנו חשים, וכשאנחנו מכירים בהם, אין להם יותר אחיזה עלינו. זה המקום שבו הטרנספורמציה באמת מתרחשת. בגוף שלנו. באותו רגע של נשימה לתוך הפחד בגופינו. זה באמת כל כך פשוט.

ריק. חוסר ידיעה - אבן הבנייה של המציאות.

כל החוכמה ביזמות זה להיות בשלווה עם חוסר ידיעה. אם תחשבו על זה תבינו שזו שערורייה שאנשים לא יודעים את זה. הצלחה מסחררת, כזאת שטרנספורמציה אמיתית ועמוקה מבטאת, היא לא קשור לעשייה, לתוכניות, ליעדים ומדדים להצלחה. היא לא קשורה לניהול, או אינפורמציה. כל אלו הכרחיים, אך הם תוצרי לוואי של תודעה ממוקדת. המציאות המתהווה סביבנו תשקף את איכות הכוונה שלנו בזמן שאנו בריק הזה. בין אם אנחנו מפוחדים ומתכוננים לכשלון, ובין אם מאמינים ונחושים.

אני בטוחה שבמבט אחורה, כל אחד יוכל לזהות את התקופה ה"חשוכה" הזו לפני כל יצירה חדשה. את התקופה שבה אנחנו יותר לא יודעים מאשר כן. את התקופה המאתגרת ולעיתים הקשה של ניצני הטרנספורמציה.

לו רק ידענו וזכרנו שהפחד וחוסר הוודאות מגיעים ביחד עם הריק, ושהימצאותם היא סימן ברור לזה שאנחנו על ספו של משהו חדש בתכלית. לא עוד אותו הסיפור באותה הדרך, אלה דרך חדשה להיות. אפשרות שלא ידענו. על סף דלתנו.